אחרית הימים

אשרי המחכה ויגיע
<*>דניאל יב:ט - ויאמר לך דניאל, כי סתמים וחתמים הדברים עד עת קץ. דניאל יב:י - יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים, והרשיעו רשעים, ולא יבינו כל רשעים, והמשכלים יבינו. דניאל יב:יא - ומעת הוסר התמיד, ולתת שקוץ שמם, ימים, אלף מאתים ותשעים. דניאל יב:יב - אשרי המחכה, ויגיע לימים אלף, שלש מאות שלשים וחמשה. דניאל:יג - ואתה, לך לקץ, ותנוח ותעמד לגרלך, לקץ הימין.פסוקים אלה בסוף ספר דניאל מהווים תשובה מאת מלאך ה' לדניאל על שאלתו "מה אחרית אלה", ולכן הם צריכים להיות תשובה אשר אפשר להבינה. יש כמה שאלות ערקיות שהפסוקים מעוררים:

•מתי זה "עת הוסר התמיד"?
•מתי זה "לתת שקוץ שממ"?
•הימים הנזכרים כאן הינם ימים או שנים?
•מהו עצם הסתימה וחתימה שעשה דניאל כפקודת המלאך?
•האם 1290 ו1335 הם שני מניינים נפרדים או מניין אחד?
כדי למצוא תשובה, נבדוק את הכתוב בהקדמה לתיקוני זוהר דף ד' עמוד ב':
<*>
מיד דאסתלקו, וילכו בלא כח לפני רודף, ובגין דא אוקמוה מארי מתניתין, כל האומר אמן יהא שמיה רבא בכל כחו, קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה, דאינון שבעין שנין, בתר אלף ומאתן שנין, דאתחרב בי מקדשא, ואית דחשיב לון משבוטל התמיד, בגין דבדרגא דיעקב תליא קץ דפורקנא, דדרגיה אמת, הדא הוא דכתיב (מיכה ז') תתן אמת ליעקב, דאיהו סימן אלף מאתים תשעים, ואית דאוסיף ביה ב', קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, לדעת בארץ דרכך, אוף הכי ארץ, אלף ר"ץ, מאתים ותשעים, לקיימא בהון אמ"ת מאר"ץ תצמח, כד יהון לבר כחושבן אר"ץ, אבל גזר דינם שבעים שנים:
תרגום:
<*>
מיד שהסתלקו, וילכו בלא כח לפני רודף, וגבלל זה, לימדו בעלי המשניות, כל האומר אמן יהא שמיה רבא בכל כחו, קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה, שהם שבעים שנים, אחרי האלף ומאתים שנים, שנחרב בית המקדש. ויש שמחשבים אותו מהזמן שבוטל התמיד, משום שבדרגה של יעקב תלוי קץ הגאולה, שדרגתו אמת, וזה משכתוב (מיכה ז') תתן אמת ליעקב, שזה סימן לאלף מאתים תשעים, ויש שמוסיפים עוד שתים, קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת, לדעת בארץ דרכך, אף כאן ארץ (ראשי תיבות) אלף ר"ץ, מאתים ותשעים, לקיים בהם אמ"ת מאר"ץ תצמח, כשיהיו בחוץ, כמו חשבון אר"ץ, אבל גזן דינם שבעים שנים.
לפי פירוש והגהות הגר"א, התיקוני זוהר פה אומר לנו בפשטות ככה:
•בית שני נחרב בשנת 3828 (בזוהר, הולכים לפי מניין השנים של הסדר עולם רבא)
•אחרי החורבן, יש 1290 שנים. ויש שמחשבים משבוטל התמיד, הרי 20 שנים לפני כן בשנת 3808.
•ויש שמוסיפים עוד 2 שנים, כלומר מה1290, מורידים רק 18 שנים, ולא 20.
•ולכן, מעת החורבן, 3828, יש להוסיף 1272 שנים, שהם 1290 שנים מעת הוסר התמיד, ואז נגיע לשנת 5100.
יש בעיות עם זה, כפי שהמציאות מוכיחה, עוד לא הגיעה הגאולה. אבל נסיק מזה מסקנות לגבי שאלותינו מקודם:
•עת הוסר התמיד קשורה להפסקת קרבן התמיד בבית המקדש, כפי "פשט" הדברים.
•הימים הנזכרים הינם שנים, ולא ימים כפשוטם.
אבל בעיה יש לגבי ההנחה שקרבן התמיד בבית שני בוטל 18 שנים לפני חורבן בית שני: המרד של עם ישראל ברומאים לא התחיל יותר מעשר שנים לפני החורבן. יתר על זה, כתוב "ומעת הוסר התמיד", ולשון הוסר יכול להוות לשון עבר, דבר שקרה לפני מתן הנבואה לדניאל. בואו נניח שמדובר בחורבן בית ראשון בשנת 3339 (לפי מנייננו). לפי הסדר עולם רבא, 18 שנים לפני החורבן, עלה נבוכדנצאר הרשע לירושלים. הנחה שזה גרם הפסקת התמיד לא מפתיעה במיוחד.
•3339+1272 = 4611, 851 למניינם.
בספרי תולדות העולם בידינו, לא קרה שום דבר בשנה זאת שיש להדגיש. אבל השנה 3339 היא שנת החורבן רק לפי המניין המסורתי. בואו נניח שמדובר בחורבן בית ראשון לפי המדעים, 164 שנים לפני מנייננו שהוא 3175 בלוח העברי.
•3175+1272 = 4447, 687 למניינם.
בספרי תולדות העולם בידינו, ובספרי תולדות ארץ ישראל בפרט, אנו מוצאים שזו שנת התחלת בנין כיפת הסלע בהר הבית. אם כן, אנו מוצאים פשט פשוט של הפסוק בדניאל:
•מעת הוסר התמיד - הפסקת קרבן התמיד על ידי הבבלים בבית ראשון.
•תת שקוץ שמם - בנין כיפת הסלע.
אם כן, אנו רואים מהי הסתימה וחתימה שציוה המלאך על דניאל: המניין המסורתי לפנינו מסתיר מעם ישראל את קיום החלק הראשון מנבואה זאת.
החלק הבא, הוא עוד עומד לפנינו. מאחר ומצאנו את משמעות הפסוק הראשון, וה1290 כבר התקיים, זה נותן לנו תשובה לגבי השאלה האחרונה: האם המספרים 1290 ו1335 הם מניין אחד או שני מניינים. לפי זה, והעובדה שלא היתה גאולה לפני שנת 4500, המציאות מכריחה אותנו לבוא למסקנה שהם שני מניינים, אחד אחר השני.

אם 4447 מהווה סוף המניין הראשון, נשים את 4448 כהתחלת המניין הבא.

4448+1335 = 5783

אשרי המחכה, ויגיע לימים אלף, שלש מאות שלשים וחמשה.

נכתב על ידי גדליה לוי