אחרית הימים

נבואות הילד
בס"ד




הנה וידאו על העניין http://video.google.com/videoplay?docid=-9033843132054199188&ei=Lp9OSe3nK4-cjQK4oKnLCw&q=%D7%A0%D7%91%D7%95%D7%90%D7%AA+%D7%94%D7%99%D7%9C%D7%93

האִם פֶסֶל החירוּת יהרֶס?
"נבואת הילד" לפני כאלף וחמש מאות שנה נולד ילד אשר חזָה נחמן קטופא (או חטופה) על הגאולה ועל התמורה אשר יקרה ליהודה ולעמים באחרית הימים, והן חמש נבואות בסדר אלפא ביתא בחרוזים, כמו שיר "הקדמות" לשבועות, ונאמרו בדרך חידה ורמז בלשון ארמי. והמחבר שם הנבואות בפי הילד נחמן קטופא כמתנבא בצאתו מרחם אימו, וככלותו לדבר גווע וימות. ולכן מכונה "קטופא", כי נקטף בנעוריו, או "חטופא" כי חטפו המוות וזה בקצרה סיפור חייו ( מהקדמה לספר נבואת הילד ): ר' פנחס היה חסיד גדול וקדוש, ואשתו רחל גם היא חסידה, ותהי עקרה, ויתפללו לה' ונעתר לקולם ותהר. ובחודש השביעי להריונה, בחמישי בשבת, כעלות השחר, שהיה עולה צדק ומאזניים לצד מזרח, ביום ראש השנה שהיה שישי לשמיטה בשנה הנ"ל, נולד זה הנער, ויקראוהו נחמן, ותיכף שנולד התחיל לדבר פלאות ומעשה מרכבה. והעולם קראו לנער: נחמן קטופא דמן כפר ברעם, ומת בן י"ב שנים. ובסוף ימיו התנבא נבואות גדולות על הישועה, והדברים ההם נכתבו, והם דברים סתומים נסתרים ועמוקים בהרבה לשונות: ירושלמי ובבלי ארמי והגרי מעורבים ונחלפים עמוקים מאוד במליצה וחידה, ונלאו המפרשים להבין חלק קטן ממנו וכו' נבואת הילד נדפס ראשונה בסוף ספר נגיד ומצוה קושטא תפ"ו, ובדפוסים אחרים. הביאור הנ"ל לא נמצא איתנו, ויצחק סטנוב הוצא לאור נבואת הילד (ברלין תקנ"ג) עם ביאור חדש שאומר שמצא בכתב יד, ובאמת כתבו הוא בעצמו, והוא ידוע למתעלם שמו גם בספרו זוהר תניינא. גם מעתיק או כותב בעצמו הפתיחה לסיפור ר' נחמן קטופא, ואומר כי ר' פנחס ידע את שם המפורש, וכשיצא נחמן לאויר העולם, השתחווה לאימו, ואמר יש למעלה מזאת הכיפה שאתם רואים תשע מאות וחמשים וחמש כיפות, ולמעלה מהם ארבע חיות, ולמעלה מהן כסא רם ונישא, ולמעלה מהכסא אש אוכלה, וכסא יקרו, וכל משרתיו אש. וכאשר שמע ר' פנחס אביו אלה הדברים, גער בו וישתקהו, ונאלם ולא דיבר י"ב שנים. ואימו היתה בוכיה, ואומרת היה לי בן, והלוואי לא היה לי בן. והנער נחמן היה יפה מאוד. פעם אחת, כאשר בא ר' פנחס מבית המדרש, עמדה אשתו רחל ורחצה רגליו כמנהגה, ואח"כ הביאה הנער נחמן בנה, ותשם אותו בחיקהו, ונפלה על פניה ותבכה.. ותבקשו שיתיר את בנה לדבר, או שינטלו מן העולם. באותה שעה גילה ר' פנחס את פני הנער, ויראהו כי הוא יפה עד מאוד, ויפול על פניו, וינשקהו שלוש פעמים. וכאשר ראתה רחל כן, נתקררה דעתה, ויאמר לה ר' פנחס: ידעתי כי תחפוץ שאתירוֹ לדבר, אך דע לך כי הנער חכם ומשכיל, ואם אתִירנוּ לדבר יאמר דברים שמזעזעין את הבריות, ואין לו אריכות ימים. ותען רחל ותאמר: אדוני, תתיר לו שידבר בסתר ולא בגלוי. וישם ר' פנחס פיו על פיו של הנער, ויצוה וישביעהו שלא ידבר בנגלה, כי אם בדיבור חתום וסתום, שלא יבינו שום אדם, ואפילו חכם, עד עת בוא דברו. אח"כ אמר לנער: הנך מותר לדבר, ויפתח הנער את פיו, וידבר חמש נבואות על סדר א"ב, וכאשר השלים דברו אמר לו אביו: חזק ואמץ. השיב נחמן ואמר: ירבו ימיך, אבי, אני בנך האחרון, ואבי ואמי יקברוני. וכאשר אמר כן בכו אביו ואימו, מן היום ההוא עד יום מותו, כי נפטר בקרוב לחייו, עליו השלום. ומתוך הספר אני רוצה להביא לכם פרוש מדהים לקטע מתוך הספר ותשפטו בעצמכם: צלמא דרודוס כד מתיהיב לגירוס, קריב אגרוס רומי למהרוס אמנם התרגום בכלל אינו פשוט, אבל מדובר בפסל (צלמא) של רודוס, שהריסתו ככל הנראה מרמזת על הריסתה הסופית של רומי הלוא היא האימפריה הנוצרית. מהו הפסל של רודוס? אחד משבעת פלאי תבל בעת הישנה היה הפסל של רודוס, שנקרא "הענק של רודוס". עפ"י מה שכתוב במקורות שונים באינטרנט, הפסל נבנה בשנת 282 לפני מניינם, ואחרי 56 שנה הוא נהרס ברעידת אדמה (226 לפני מניינם), ורובו (מהברכיים ומעלה) נפל. בתקופת התלמוד יש דיון על האם מותר ללכת מתחת החלק השבור, או לא ("אדורי צלמא" הוא הצלם של רודוס, כך נכתב ב"תבואת הארץ " פרק ה, דיבור המתחיל "ירושלמי מגילה הנזכר", על כל פנים, הדבר המעניין והמדהים ביותר, הוא צורתו של אותו צלם "הענק של רודוס", וכך הוא נראה עפ"י שיחזורים לפי מקורות ארכיאולוגיים: הצילום האמצעי נחשב לפי מה שכתוב, ההשראה של הצרפתי שיצר את פסל החירות (אוגוסטו ברתולודי) היה "הענק של רודוס" על הפסל חרוט שיר אמריקאי ידוע המכנה אותו בשם "הענק החדש", ושניהם הוצבו ליד הים. איך אמר ר' יעקב נתן: כנראה גם לפסלים יש גילגולים… עכשיו אפשר אולי להבין את התשובה לשאלה, מה פתאום מדבר ר' נחמן מקטופא (הילד שניבא לפני 1500 שנה) על פסל שבזמנו כבר היה הרוס מאות שנים! הוא לא דיבר על אותו פסל, רק ברמז. לפי מה שנכתב, אביו של אותו ילד מנע אותו מלומר את נבואותיו כפי שהוא קיבל אותן, ולכן הוא הצפין אותם ברמזים, שכולם הוכרו כנבואות אמת ע"י גדולי דור. הוא מדבר בנבואה מלפני 1500 שנה על הרס פסל החירות. אבל חכו, יש יותר… רבי אברהם בן אליעזר כתב פירוש, מאוחר יחסית, לנבואות. הפירוש שלו מאוד מעניין, בעיקר בגלל שהוא מביא פסוק של תרגום יונתן שממש כאילו מתאר את התקופה שלנו, ומה שהולך לקרות, כאילו הוא רב מימינו. וכך נכתב בפירושו: אמר: זה הסימן יהיה מסור בידך, כשתיהרס העבודה זרה והשיקוץ שברודוס, אח"כ בקרוב יהיה הרס רומי, ולא יאחר. ואמר זה, לפי שאז היא התחלת ישועה ואות גאולה, וכאשר זכרנו זה למעלה. ואם נזכה, מיד באותה שעה תהיה הגאולה. וכך נראה מיונתן בן עוזיאל ע"ה, שתירגם על פסוק "תם עוונך בת ציון, לא יוסיף להגלותך. פקד עוונך בת אדום, גילה על חטאותייך" (איכה ד, כב): "ובתר כן ישלים עוייתיך, כנישתא דציון, ותתפרקון על יד מלכא משיחא ואליהו כהנא רבא, ולא יוסיף ה' לאגליותך. ובההוא זמנא אסער עויתיך רומי רשיעא דמתבניא באיטאליה ומליא אוכלוסין מבני אדום רשיעא, וייתון פרסאי ויעיקון עליך, ויצדון יתיך, ארום אתפרסם קדם ה' על חובותיך" (אמר המגיה: הגירסא שלפנינו בתרגום איכה קצת שונה). ובתרגום חופשי מארמית, תרגום יונתן בן עוזיאל יישמע כך (המילים שלא נמצאות בגירסה של ימינו, כפי שהעיר המגיה, נמצאות בסוגריים מרובעות) ואחרי כן יסתיים עוונכם, קהל ציון, ותיגאלו על ידי מלך המשיח ואליהו כהן גדול, ולא יוסיף ה' להגלותכם. ובאותו הזמן, ייפקד עוונך, (בת אדום) [רומי] הרשעה, הבנויה [באיטליה] ומלאה אוכלוסין [מבני אדום הרשע], ויבואו הפרסים ויצירו לך, וישמימו אותך, מפני שהתגלו לפני ה' עוונותייך. כלומר, ר' אברהם בן אליעזר, מפרש את נבואת הילד על חורבן פסל החירות כקשורה לאותה העת שבה הפרסים (איראן) יבואו נגד רומי (הנוצרים), שזה בדיוק מה שקורה בימינו. כלומר בדף אחד מוזכרים נבואת חורבן פסל החירות ונבואת ביאת הפרסים על הנוצרים, בנשימה אחת! ומדובר בדברים שנכתבו לפני מאות שנים (הפירוש) ואלפי שנים הנבואות של הילד ושל יהונתן בן עוזיאל

"נבואת הילד"

הקדמת המוציא לאור:

נבואת הילד אשר חזה נחמן קטופא (או חטופה) על הגאולה ועל התמורה אשר יקרה ליהודה ולעמים באחרית הימים, והן חמש נבואות בסדר אלפא ביתא בחרוזים, כמו שיר "הקדמות" לשבועות, ונאמרו בדרך חידה ורמז בלשון ארמי. והמחבר שם הנבואות בפי הילד נחמן קטופא כמתנבא בצאתו מרחם אימו, וככלותו לדבר גוע וימות. ולכן מכונה "קטופא", כי נקטף בנעוריו, או "חטופא" כי חטפו המות.

הרב חיד"א במערכת ספרים ע' נבואת הילד אומר, שכתבה הרב ר' אברהם הלוי (הכוונה לספר הפירוש לנבואתו), ואפשר שהיה בסוף האלף החמישי, שמזכירו בספר מסעות בנימין שהיה בשנת ד"א תתק"ל. ור' שבתאי בספר בעל שפתי ישנים אומר שחיברו ר' אברהם הלוי הזקן עם פירוש ר' שמואל הנגיד. ולפי בעל היוחסין (עי' גם סדר הדורות ד"א רמ"ה) נולד נחמן קטופא בשנת ד"א רמ"ה (485 למספר הנוצרים) בזמן רבנן סבוראי, שנת ת"ך לחורבן הבית השני. ר' גדליה בן יחייא בשלשלת הקבלה כותב, כי לר' דוד, נכד הרמב"ם, היו שני בנים, ואחד מהם ר' אברהם הלוי היה בירושלים בשנת ה"א רע"ו, והוא עשה פירוש להנבואה הזאת שנמצאה בחורבות ירושלים, ואלו דבריו:

רבים ונכבדים מחכמי ברצלונא כתבו אל הרב ר' דוד בן בנו של הרמב"ם לחלות את פניהם, וישלח להם המעשה מלידת הנער הנעים, ילד שעשועים, והנבואות אשר ניבא, ובסוף כל נבואה קצת פירוש. ולפי מה שנראה היה הרב ר' דוד מקלל והחרים לכל מי שיגלה רז זה לנכרי, וראוי ליזהר מגחלתו של יכוה, ולשמור סוד במה שיש בו, באשר היא קללת חכם, נוסף על רוב חסידותו וגודל יהדותו ותפארת גדולתו וכו'. והטעם שאסור לגלות, לפי שיש בקצת העניינים ההם סכנה הרבה, ובקצתם השתיקה יפה עכ"ל.

וראי שתדע שזה המעשה היה כמו ד"א רמ"ה, וכמו ת"כ לחורבן (בקיצור):

ר' פנחס היה חסיד גדול וקדוש, ואשתו רחל גם היא חסידה, ותהי עקרה, ויתפללו לה' ונעתר לקולם ותהר. ובחודש השביעי להריונה, בחמישי בשבת, כעלות השחר, שהיה עולה צדק ומאזניים לצד מזרח, ביום ראש השנה שהיה שישי לשמיטה בשנה הנ"ל, נולד זה הנער, ויקראוהו נחמן, ותיכף שנולד התחיל לדבר פלאות ומעשה מרכבה. והעולם קראו לנער: נחמן קטופא דמן כפר ברעם, ומת בן י"ב שנים. ובסוף ימיו התנבא נבואות גדולות על הישועה, והדברים ההם נכתבו, והם דברים סתומים נסתרים ועמוקים בהרבה לשונות: ירושלמי ובבלי ארמי והגרי מעורבים ונחלפים עמוקים מאוד במליצה וחידה, ונלאו המפרשים להבין חלק קטן ממנו וכו' (שה"ק דפוס זאלקווא דף ל"ה ע"א וע"ב).

נבואת הילד נדפס ראשונה בסוף ספר נגיד ומצוה קושטא תפ"ו, ובדפוסים אחרים. הביאור הנ"ל לא נמצא איתנו, ויצחק סטנוב הו"ל נבואת הילד (ברלין תקנ"ג) עם ביאור חדש שאומר שמצא בכתב יד, ובאמת כתבו הוא בעצמו, והוא ידוע למתעלם שמו גם בספרו זוהר תניינא. גם מעתיק או כותב בעצמו הפתיחה לסיפור ר' נחמן קטופא, ואומר כי ר' פנחס ידע את שם המפורש, וכשיצא נחמן לאויר העולם, השתחווה לאימו, ואמר יש למעלה מזאת הכיפה שאתם רואים תשע מאות וחמשים וחמש כיפות, ולמעלה מהם ארבע חיות, ולמעלה מהן כסא רם ונישא, ולמעלה מהכסא אש אוכלה, וכסא יקרו, וכל משרתיו אש.

וכאשר שמע ר' פנחס אביו אלה הדברים, גער בו וישתקהו, ונאלם ולא דיבר י"ב שנים. ואימו היתה בוכיה, ואומרת היה לי בן, והלוואי לא היה לי בן. והנער נחמן היה יפה מאוד. פעם אחת, כאשר בא ר' פנחס מבית המדרש, עמדה אשתו רחל ורחצה רגליו כמנהגה, ואח"כ הביאה הנער נחמן בנה, ותשם אותו בחיקהו, ונפלה על פניה ותבכה.. ותבקשו שיתיר את בנה לדבר, או שינטלו מן העולם. באותה שעה גילה ר' פנחס את פני הנער, ויראהו כי הוא יפה עד מאוד, ויפול על פניו, וינשקהו שלוש פעמים. וכאשר ראתה רחל כן, נתקררה דעתה, ויאמר לה ר' פנחס: ידעתי כי תחפוץ שאתירו לדבר, אך דע לך כי הנער חכם ומשכיל, ואם אתירנו לדבר יאמר דברים שמזעזעין את הבריות, ואין לו אריכות ימים. ותען רחל ותאמר: אדוני, תתיר לו שידבר בסתר ולא בגלוי. וישם ר' פנחס פיו על פיו של הנער, ויצוה וישביעהו שלא ידבר בנגלה, כי אם בדיבור חתום וסתום, שלא יבינו שום אדם, ואפילו חכם, עד עת בוא דברו.

אח"כ אמר לנער: הנך מותר לדבר, ויפתח הנער את פיו, וידבר חמש נבואות על סדר א"ב, וכאשר השלים דברו אמר לו אביו: חזק ואמץ. השיב נחמן ואמר: ירבו ימיך, אבי, אני בנך האחרון, ואבי ואמי יקברוני. וכאשר אמר כן בכו אביו ואימו, מן היום ההוא עד יום מותו, כי נפטר בקרוב לחייו, עליו השלום.

בספר חיבת ירושלים מאמר רננו צדיקים סימן י"ג כותב בשם ספר גלילות ארץ ישראל: בכפר ברעם נקברו מרדכי ואסתר, שהביאו אותם מארץ עילם וכו'. ובאות פ' כתב משם גא"י ר' פנחס בן יאיר קבורתו גם כן בכבר הנ"ל וכו', וכתב עוד בשם גא"י: ר' יוחנן חטופה נקבר גם כן בכפר הנ"ל, ומגיה המה"ד שצריך להיות נחמן חטופה.

דוגמאות לפירושים אפשריים:

נבואת הילד גם עם פירוש סטנוב קשה להולמה, כי בכמה מקומות לא ירד לסוף דעתו של המחבר, גם נמצאות שגיאות בסדר איזה מילים בחרוזים, מלבד טעויות הדפוס, וראוי לעשות העתקה נכונה בלשון עברית אשר תתאים ללשון הארמית העקרית, ולדוגמא נעתיק פה שורות אחדות מהנבואה הראשונה:

א) אתיא אומתא אימתא, מזעזע ברייתא, עבדא הדמדתא, ביה בני אמתא:
תבוא אומה נוראה, מחרדת הבריות (היא החיה הרביעית שראה דניאל בחזיון, ורומזת למלכות אדום), ותעשה כריתה, בתוך בני האמה (הם בני ישמעאל בן הגר שפחת אברהם).

ב) בעלמה דנשא, יחרדין גרשא, גיברין חלשא, יהלמין קישא:
בעולם חמיו (במדינת ישמעאל שהוא חמיו של עשו, שלקח את בשמת ביתו לאשה), יחרדון בני הגרושה (בני הגר שגירשה אברהם), אנשים חלשים, ויכו את הקש (הוא עשו שנמשל לקש: ובית עשו לקש).

ג) גברא ומתגברא, בחילא ברירא, דרמי בגירא, על מתילא דברא:
יגברו ויתגברו, בחיל ברור, על המורים בחצים (הם בני ישמעאל רובה קשת), המשולים במדבר (הם בני עשו, שהיה איש שדה, ורוצה לומר שאדום יתגבר על ישמעאל).

ד) דיקא בדוקא, ובגין עסק דקקא, רמסא ומעיקא, ואכלה ומדקא:
הדיק בדייק (החיה שדייקה במצור על ירושלים), ובעבור לימוד התורה (שהיא מתשת כח), תרמוס ותעיק, אכלה ותידוק (רמז על הריסת ביהמ"ק)

ה) הנה נאצא, וסעדה קצצא, טיסא בעיצא, ולעת קץ מתקצצא:
הנה נאצה, והסעודה קצצה (רמז על שביתת המזח שולחן ה'), תעוף במהירות (על ירושלים), אך בבוא קיצה תקוצץ גם היא (על דרך "וסוף מטייפיך יטופון)


נבואה ראשונה

א.
אתיא אומתא אימתא,
מזעזע ברייתא,
עבדא הדמדתא,
ביה בני אמתא.

ב.
בעלמה דנשא,
יחרדין גרשא,
גיברין חלשא,
יהלמין קישא.

ג.
גברא ומתגברא,
בחילא ברירא,
דרמי בגירא,
על מתילא דברא.

ד.
דיקא בדוקא,
ובגין עסק דקקא,
רמסא ומעיקא,
ואכלה ומדקא.

ה.
הנה נאצא,
וסעדה קצצא,
טיסא בעיצא,
ולעת קץ מתקצצא.

ו.
ויעול כלא בחייפא,
נאצא ומגדפא,
נחרא אחור ערפא,
כעמיר גנא סייפא.

ז.
זמנין ביה כלא אעא,
מזומנה דבית מקדשא,
שעיעא קליסין כנוסין מרערעה,
ומתיב בא שעה,
ופליג תרי עשר וחומשא שעה.

ח.
חיישא ורמשא,
ארבע דופנין דרסא,
מכניסא גריסא,
ולא רצה רמשא.

ט.
טביעה במונה,
ארוכא וקטינא,
ומערבא בשטנה,
ומייתא בשוטנא.

י.
יהידא (נ"א: יהודא) באימא,
ונאצח בחימא,
לבושא כלימא,
וטייטא במהומה.

כ.
כליל יגזול במילא,
לקעקע עד יחתום גלגולא,
דערב לה,
תגא נפלה.

ל.
לשבירת אבבא,
דמסתמא מבא,
לא יהוי ליה ארבא (נ"א ארכא),
דיצמח מלכא.

מ.
מחמד (נ"א מחמר) גאייה,
אעה באייא,
דיטמע הויה,
יהיה כלילייא (נ"א כליליא)

נ.
נהרה כד מטא,
ולאות קץ מטה,
מתעבד קטטא,
והוי חסף טינא דאלמטתא.

ס.
סגר פוחא,
ותושבחה,
ואזיל כסחא,
נפק נפשיה פחא.

ע.
עפא עזא,
ונפל עזיזא,
ובטלה גיזה,
ודו שלטת שמיא וגזא.

פ.
פחרא די הוה,
ומגדל בני גדוא,
אות קו לקו הוה,
כולכו (נ"א כולביה) ביה.

צ.
ציהרא שהה,
וסיבא והא,
שאטא ושמעא,
וערך בהא.

ק.
קמא גודא,
לאריא גרידא,
ומתנדה,
דיצמח גרידא.

ר.
רם לבוש תגא,
לבושיה כתלגא,
מכבד שאגה,
ומכניס שגגה.

ש.
שבויה שבה,
בהאי שעתא טבא,
לארעא פתיא וטבא,
דעבדה תשובה.
וירחם אבא טבא,
על בוכרא חביבא.

ת.
תיתי שעה,
ותתקוף תשועה,
ותרבה נבואה,
שטט וימלא כל ארעא.

נבואה שניה

ת.
תשגא תפארה,
ותרבה גבורה,
וישתרו אסורא.

ש.
שיתא שיקא,
ומשתיקא (נ"א ומשתוקא) עקא,
ומעקא עיקא,
ודביקא מסתנקא.

ר.
רעצה,
מתרצא,
ונאצא,
וחלצה דייסא.

ק.
קפיצא מתערפא,
על ידי שדה שפה כצורפא,
בתרופה,
נתפשה לחופה.

צ.
צבועה נצפעא,
נשרפא ונפרעא,
ומיודעא ידיעה,
בשועה נשתשע.

פ.
פיסא פרנסא,
ונרמסא מתגייסא,
ופירסא מתנייסא,
ומתיחסא ביחוסא.

נבואה שלישית

א.
אתיא אימא,
מסרהבא אומה,
בני אדומה.

ב.
ברתא דא דיינא,
עבדה עבדא עניינא,
באדר רעד יונה,
ויהבת לקינה.

ג.
גביר כעסא,
ומתגר בעסא,
ואומא נרמסא,
מבוסא בעמוסא.

ד.
דבקה שעה,
ואמרה נאה,
את ה' תבואה,
ולית היא השעה.

ה.
החבורה עייפא,
ואמרה השבה מסייפא,
ואין היא עוגת התרופה.

ו.
וסגיד בקודצא (נ"א בקורצא),
וייניד פורצא,
צוח על ציצא,
אימת נרצא,
יעורר קיצא.

ז.
זרוק ברקא,
ומזיעי מדקא,
וברתה ערקא וחרקא (נ"א וחדקא)

ח.
חילא דברא,
לסגידא דברא,
וייתי תפרא,
בקנאתיה דברא.

ט.
טמאה מטפסאל אטלולא קדישא,
ואמרה אני קדישא,
ואינה אלא קדשא.

י.
יהיה בר אמתא,
לביש אימתא,
ועליל בחמתא,
למובדא לבר אחותיה.

כ.
כריך בארעא,
לפניו ערעא,
וגביה מסאה,
ומגביה בעלמא שיסאה.

ל.
לביעובא ומרבה באבא,
ורחים שבת טובה,
ישנא בבת איבה.

מ.
מן דרומא יסגא,
ולחדא יהגה,
ובשנת קכ"ה ידגה,
ובאלף ק' ינגה.

נ.
ניקום חד פחידא,
באבא ברידה,
גבר בעבדא,
דבר אפודה.

ס.
סימן קרוב נחיה,
ובסייפן יתיהו,
וערך בר טלכיא,
די הוה הונה וקם (י"ג ונם) בין ספקייא.

ע.
עד ג' שבועות מר קוה,
ובחרב זרעיה יהוי,
ובתר שנה נהיה נהוה,
ובתר דנא ממשוה.

פ.
פני כאן אבעיזא,
ובתרי זרעיה שבוען ג' יתגוזא,
ובית מקדשא וזריזא ועל ככר פפא הוזא.

צ.
צום המן ור"מ (נ"א וד"מ) שנים יחי,
גבר צדיק ישחה,
נהרה חוט בסנברה ישחה,
ובתרוהי שופיזה ינחה.

ק.
קיים צולמין יעטה,
הות ההוא דגשור יעטה,
וזרעיה לאתר שופיזא יקטה,
ובסוף ינקטה.

ר.
רגשין אחריו מלכייא,
וסוגיין קטלייא,
עד יחתון מן עלייא,
גמלא בהון עד סוף קישטילייא.

ש.
שגרא מלכא,
ביד חמד מלכא,
ונפיק בר סלכא,
להרכה,
ורדיף אחריו נגיד מכה,
שלימן עבדא מבוכה,
ד' שנים קיים במלוכה,
ולבתר ד' שנים בארכא,
ג' שבועים ארוכא.

ת'.
תעדה ויללה,
נואף כד ילדה מדלא,
דיניה יתלה,
ויכוש תלא, ונתלא.
תקים מלה,
דאמר נורא עלילה,
לסוף שבועי יתללא,
תצמיח גאולה,
לנחלה נדגלא.

נבואה רביעית

א.
אתון דרומין,
דמקרין שלמין,
מתגרים עם רומין.

ב.
ביומין אחרת בשמ"ת נטרד,
בכתוש דגדר,
בגבר ומדר.

ג.
גברין לא פסקין,
ומן אשא נסוכין דסקין אתבא מעיקין,
ישהיו חוטין בברכיה ועמקין.

ד.
דינהון שנאון,
ולכולא ישנאון,
והיך תנן טבואן.

ה.
הויין בדברים שבכין,
ממעמקים וברכין,
ובנת מלכין,
לחמהון רבכין.

ו.
ויבנון סמפונא,
למיעל בספינה,
בראשית חוסנא,
ובסוף שיסנא.

ז.
זיהיין לקטלא,
וכל יומיהון בטלטולא,
אחרים כד נטלא,
שלטנהון בטלא.

ח.
חשבון למהלכא,
למדינת מלכא,
להוליד ארכא,
מכסיותא בהון ערכא.

ט.
טור טבור מתכנשין,
ותמן תיישין,
כולהו בהון אישין,
לכולא הוו בישין.

י.
ימא וארעא מתפלגין,
וסופיהון פליגין,
אלין באלין הרגין,
מבנין בו מליגין.

כ.
כולם מרערעין,
ומציבתא קבו ארבע תרעין,
דקיימין ומתפרעין.

ל.
לבני נשא מסייפין,
לכון אתקרי חספין,
לרומה חספין,
מהומה צופין.

מ.
מעט מרגולא,
כד יכתבון גלגולא,
עמך יגלה בגולה,
וכד ישאלון אל קצבין,
יתפרעון אל עצבין.

ס.
סמוך למדברא,
בנאין דירה,
והפוך סברא,
ובעתהון למגרא.

ע.
על ידיהון ביש יקריב,
וסוף ימא חריב,
על עשר מילין ומתחריב,
גולם דמקריב.

פ.
פתרון בגורייא,
בביעותא דמתגרייא,
ושחקין באנגריא,
לכון מתקרי מתגרייא.

צ. (ר' פירוש כאן)
צולמא דרודוס (נ"א דרודם),
כד אתיהב לגרוס,
קריב אגרוס,
רומי למהרוס.

ק.
קל קרב בעכו,
מלכא לקבל מלכו,
ישתזוב מאן דאית ליה זכו.

ר.
רני שתיא,
שנה בתר שנה,
דקריב אסונא,
ותפרח שושנה.

ש.
שוי ביצה,
מזלזל בקוצא,
פריח נוצא,
ומתרמי נוצא.

מהוי מתכנון,
כד יתרכנון,
עשר מדינות כריכון,
וצבי למתקנון.

ת.
תהוי מבשר,
כד תבעין תונבין עשר,
אריך כנשר,
מתבין מבשר.

תריא צלותה,
רהטין לזכותא,
עד מצותא,
יהון לשזבותא.

נבואה חמישית

א.
אי אתון חמין עמין,
אלין באלין קיימין,
מן תמן תדעון דקרבין יומין.

ב.
ברא מנבל אבא וחתנו לחמא,
ברתא קיימא באמא,
וכלה בחמה.

ג.
גזרו צומין,
ובעו רחמין,
דלא יתקרבו יומין,
דתשטפון באומין.

ד.
דתרין אחין למרעה,
חד בחד ירעה,
וביומיהון יצמח רועה.

ה.
החברים מתכנשין,
ועלין לכנישין,
צלוין פרושין,
ובתיובתא מפרשין.

ו.
ודין לכון סימן,
מפרש באת וזמן,
כד יפיק מן,
מדברא מלך ושמו מרומן.

ז.
זרעיה יקום כד דרען,
ומן תמן מתרען,
ומקדשן מתרען.

ח.
חד שורש מן שתקא,
כד ימלוך בחזקא,
מטא קץ מלכותא די אכלה ומדקא.

ט.
טעאן צורים וצלמין,
מבטל מבקשת בנימין,
וישתנבון בחרמין,
מסגדיהון יהון שוממין.

י. יהרת מטרה יעצר,
ותהומה יבצר,
וחמש אתרוון ישתוק מן חד אתרא.

כ.
כד יכתוב אגרא,
למבדא גשרא בסוברא,
כבר אתא מקורא לציון מנהרה.

ל.
לכון מסרנא רזא,
כד ימלוך שופיזה,
יקרב כרוזא,
אל גנת אגוזא.

מ.
מדון ומנצור,
לאומים יעצור,
אלוף כבודה מלך ושמו מנצור.

נ.
נסיכי קדר,
ידרוך באדר,
וביעתהון גדר,
בקוצין ודרדר.

ס.
סליקין מלכייא,
בחוקין פרסייא ותורכייא,
אתיין בחזקה ושבין טורכייא.

ע.
עיר לתל תתפני,
ותוב לא תתבני,
דנפקית ביוני,
וכלא יפנה למדברייא.

פ.
פיפוס דרומייא,
כד אשתמע באלכסנדרייא,
תלת גירין יפוקייא.

צ.
צמחי מלוחין,
ושרשי רתמין,
אכלין מ"ה יומין,
ומעין יפיק להו מתהומין.

ק.
קם מן שטנא
שמט לבא מן סכינא,
ליד אבנא,
דהיא עשרה תרנא.

ר.
רגיש באומין,
יאמר על השין,
תלת עשר,
ישלח ידיה לקדישין יבשר.

ש.
שולטן משיח נהרה,
דמפשר בספרא,
יפח בארמילוס יהא כעפרא;

שביב ממרומים יפול בארמין,
ויגער דמכעיסין בצלמין,
לעתיק יומין.

ת.
תיתי אבנא זעירא,
דאגזירת מטורא,
ותפח לאומין ברוח סערה;

תחית מתיא,
לבנאה חביבייא,
דעתידת לבליא,
ארעא ושמיא.